<h1>העיטור אות מ' מרד</h1>
<h2>דף סג.</h2>
מרד. והוא אגרת מרד שכותבין שטר מזמן שמרדה כדי לפגום שטר כתובה שבידה. כדתנן המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת וכו' רבי יוסי אומר לעולם הוא פוחת והולך שאם תפול לה ירושה ממקום אחר וכו'. וכן המורד על אשתו מוסיפין על כתובתה שלשה דינרין בשבת. ירושלמי הכא את אמר שבעה והכא את אמר שלשה. אמר רבי יוסי ברבי חנינא היא חייבת לו שבעה פוחת לה שבעה הוא חייב לה שלשה מוסיף לה שלשה. ואפילו לגמרא דילן דאמרינן מתשמיש הויא מורדת צריכינן להאי טעמא דאי משום טעמא כנגד שבעת ימי השבת כדקאמר רב אלפס אכתי ליהוו הכא שבעה והכא ששה כי היכי דלא לתחזי כשכר שבת. ואסיקנא מתשמיש כולי עלמא לא פליגי דהויא מורדת כי פליגי ממלאכה. וקיימא לן כרב הונא דאמר ממלאכה לא הויא מורדת ולא קנסינן לה בממונא אלא שמותי משמתינן לה עד דעבדא. אבל מורד כתב רבינו אבן מגש בשם רבינו האי דכתב בתשובות דיליה אפילו ממלאכה הוי מורד ומוסיפין לה על כתובתה כאומר איני זן ואיני מפרנס דאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה. ומסתברא דהכי הלכתא מדקא מקשינן ומפרקינן אליבא דידיה. ולרבוותא דפסקי כשמואל דאמר עד שכופין אותו להוציא יכופו אותו לזון וליתה להא דרב מדאידחי הא דרבי יוסי ברבי חנינא אידחי שנויא דמורד ומורד נמי לא הוי אלא מתשמיש אבל אמר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו לזון בין יש לו בין אין לו ואי לא עבד משמתינן ליה. ורבינו אבן מגש כתב הכין מתשמיש הוא דהוי מורד אבל לא ממלאכה. הלכך משמתינן ליה עד דיהיב לה מזונות כי היכי דמשמתינן לה ממלאכה. ומתשמיש נמי דוקא שאינו רוצה לגרשה אבל אם הבעל רוצה לגרשה הא קיימא לן האשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו. והמורדת על בעלה נמי שאין הבעל רוצה לגרשה שמא תתפייס אלא שאומר אם רצונה להתגרש תצא שלא בכתובה והאשה אינה רוצה שיגרשנה אלא שיצטער עד שיוציאנה ויתן לה כתובה כדאמרינן היכי דמיא מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה כלומר עד שיגרשני ויתן כתובתי וכיון שלא מרדה מעיקר האישות פוחתין מכתובתה בכל שבת ושבת שמא תימלך ותתפייס ואין הבעל יכול לומר אתן לה גט מעכשיו ותפסיד כתובתה אבל אמרה מאיס עלי כלומר לא בעינא ליה כיון שמרדה מעיקר האישות לא כייפינן לה שתעמוד עמו ושומעין לבעל שאמר אם רצונה להתגרש תפסיד כתובתה מעכשיו ותצא ולא כייפינן ליה לשהויי אגיטא ולאמלוכי בה וכן הלכתא לדינא דגמרא.
<h2>דף סג:</h2>
תנו רבנן המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה [שבעה דינרין בשבת רבי יהודה אומר פוחתין לה מכתובתה] שבעה טרפעיקין בשבת ורבותינו חזרו ונמנו וגמרו שיהיו מכריזין עליה ארבע שבתות זו אחר זו ושולחין לה מבית דין ואומרין הוי יודעת שאפילו כתובתיך מאה מנה הפסדת כתובתיך. ומדגרסינן בירושלמי מתרין בה ארבע שבתות והיא שוברת כתובתה ויוצאה שמע מינה אחר ארבע שבתות נותן לה גט ומפסדת כתובתה כדאמרינן בסוטה (ז'.) אם אמרה טמאה אני שוברת כתובתה ויוצאה. וליכא למימר דארבע שבתות מתרין ואחר כך פוחתין לה בכל שבת אלא בארבע שבתות מפסדת כל כתובתה לרבותינו ודכולי עלמא אית להו דמתניתין. ורבוותא סבירא להו דעבדינן הכרזה ארבע שבתות אחר שנפחתה כל כתובתה ורבא אמר רב ששת דלא צריך הכרזה אחר שנפחתה אלא נמלכין בה. ואי כפירושא דרבוותא הוה ליה למימר הלכתא כתנא קמא. ודכוותה גרסינן בירושלמי (גיטין פ"ה ה"ז) ואנפרות עצמה צריך שתשהא שנים עשר חדש. אמר רבי יהודה בן פזי ומכריזין והולכין ארבע שבתות אחר שנים עשר חדש. והא דאסיקנא בסוטה (כ"ה.) בפרק ארוסה העוברת על דת צריכה התראה איכא למימר דברי הכל היא ואפילו לתנא קמא צריכה עדי התראה. ואיכא למימר דעוברת על דת לאו היינו מורדת. ובמורדת לא קא מבעיא ליה דהא איתפרש דינא דילה. דרש רב נחמן בר רב חסדא הלכה כרבותינו ואמר רבא הא בורכא ואמר רב נחמן בר יצחק מאי בורכא וכו' ורבא דאמר בורכא סבר לה כי הא דאמר רבא אמר רב ששת הלכה נמלכין בה כתנא קמא דאמר פוחתין מכתובתה כל שבת ושבת עד שתכלה כתובתה שמא תמלך ותחזור בה. ירושלמי מהו מפחת מפרה פרנון דילה נשמעינה מן הדא רבי יוסי אומר לעולם הוא פוחת והולך שאם תפול לה ירושה ממקום אחר וכו' לא אמרן אלא ירושה דבר שאינו מצוי הדא אמרה אפילו לפחות מפרה פורנין דידה יפחות וכל שכן תוספת דקיימא לן כרבי אלעזר בן עזריה דאזיל בתר אומד דעתא.
<h2>דף סד.</h2>
ועל בלאות נכסים הנכנסין והיוצאין עמה אבעיא לן בגמרא דילן ולא איפשיט ואסיקנא השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר דתפסה לא מפקינן מינה דלא תפסה לא מפקינן מניה ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא הדין נוסחא דנסחאי עתיקי ולא גרסינן בה ובהנך תריסר ירחי שתא לית לה מזוני מבעלה. ומסתברא דמשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא ליתה בגמרא דהאי שיעורא לא כתנא קמא ולא כרבותינו. וכי היכי דאתוסף בגמרא מזוני הכי אתוסף נמי תריסר ירחי שתא. ואיכא למימר נמי דרבנן סבוראי דכתבי השתא דלא איתמר וכו' אכולה שמעתא קאי משום דמספקא להו אי כרב נחמן בר רב חסדא דאמר הלכה כרבותינו אי כרבא אמר רב ששת דאמר הלכה נמלכין בה ופסקי משהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא. ומיהו דינא דגמרא הכי איתה כי אמרה מאיס עלי ותבעה גירושין והבעל רוצה לגרשה תצא לאלתר בלא כתובה בין תוספת בין נדוניא לא מבעיא היכא דנתן לה מתנה לחוד בשעת נשואין דתנאי כתובה ככתובה (נ"ד:) אלא אפילו כתבה לה לאחר נשואין ואמרדא מפסדא לה דכי אקני לה אדעתא למקם קמיה אדעתא למשקל ומפק לא אקני לה. אבל אם כתב בו התנאה והתנה על עצמו שתטלנה כשהיא תחתיו ותתננה לכל מי שתרצה ואפילו אם תמרוד בו ולא תרצה לישב תחתיו שתטול אותה ותצא תנאי ממון הוא וקיים. וכן כתבו רבינו האי ורבינו אלפסי בתשובת שאלה. אבל בעל כרחו אינו מגרש כדקיימא לן האיש אינו מוציא אלא לרצונו וגבי עוברת על דת הוא דקא מבעיא לן בפרק ארוסה (סוטה כ"ה.) אם רצה הבעל לקיימה אי מקיימה או אינו מקיימה ולא אפשיטא. אבל גבי מורדת פשיטא לן דאם רצה לקיימה מקיימה ואין כופין. ומורדת דקאמרינן דוקא דליכא טענה גביה אבל אית לה טענה גביה שהבעל עושה עמה שלא כשורה אי נמי דלא מציא למיקם בסיפוקא דידיה לאו מורדת היא. והכין כתב רבינו אפרים דיבמה כיון דאית לה עליה שאר כסות ועונה מדאורייתא ולית ליה ליבם כלום אתי דאורייתא ודחי דאורייתא ולא כייפינן לה. אבל איכא נכסי דאחוה בין מקרקעי בין מטלטלי וניחא ליה ליבומה ואיהי אמרה לא ניחא לי דהא לית ליה למיקם ספוקאי ולא ניחא לי דליזבון מהנהו נכסי דמשתעבדין לי לכתובתאי ולאיתזוני מנייהו מורדת היא. אבל אי קים להו לבי דינא ביבם דלאו הגון הוא לה והיא טענה לכלויי ניכסי קא בעי ולאפוקי יתי בסוף בלא כלום לאו מורדת היא הא לאו הכי לא חיישינן דילמא מכלי להו לנכסי ואי לא בעיא לאייבומי מורדת היא.
והכי הוא דינא דגמרא אבל בתרתי מתיבתא הכי דייני כולה כדאיתא בהלכות. ומשמע דתקנתא דמתיבות באמרה מאיס עלי הוא אבל אמרה בעינא ליה ומצערנא ליה דינא דגמרא דיינינן לה. והכי אשכחן טעמא בתשובות ובתשובה לרבינו שרירא בתר רבנן סבוראי שראו חכמים שבנות ישראל הולכות ותולות עצמן בגויים ליטול מבעליהן גט באונס ויש שנותנין גט באונס ומסתפק בגט מעושה כדין או שלא כדין וקא נפיק מינה חורבא תקינו מר רבא [ומר] רב הונא נ"ע למורדת ותובעת גירושין שכל נכסי צאן ברזל שהכניסה לו תשלם ואפילו הביאה נכסים מועטין וקבלן הבעל בסך מרובה מגבה לה הכל כמו שקיבל ואפילו מה שבלו ומה שאבדו ישלם תחתיהן. ומה שכתב לה על עצמו מה שאינו מצוי (פי'. מנכסי מלוג) לא ישלם לה ומה שהוא מצוי נמי אף על גב דתפשה מפקינן מינה ונותן לה גט לאלתר ויש לה מנה מאתים ובזה נהגו בשלש מאות שנה. ומה שחידש הרב רבינו יעקב אדינא דגמרא הוא דלא כייפינן ליה לבעל לאפוקי בעל כרחיה אבל בתקנתא דבתראי מפקינן והכי אסכימו כולהו רבוותא. וכתבי רבוותא דוקא מורדת אבל היכא דאתמרעא או היכא דאיכא חשש מותא עלה וקא בעיא למיפק מבעלה כי היכי דלא לירות לה ליתה להאי תקנתא. וכל מאן דכייפינן ליה לאפוקה מן דינא דגמרא או מעיקר תקנתא אי מיתא לה ההיא אתתא מקמי דתפוק מבעלה בגט בעלה ירית לה דלא מפקעינן ירושה דאורייתא דבעל אלא בגירושין גמורין. ומשמע דסבירא להו לרבוותא דאי איכא עלה ספק גירושין ומיתא לה אתתא בעלה ירית לה. ומסתברא שהנכסים בחזקתן כדפרישית בכתובה וכן כתב רבי שמעון קיירא כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה ובפרקונה ואם מתה יורשה. והכי נמי מסתברא מדקתני מה היא באותן הימים וכו' הרי היא כאשתו לכל דבר אלא שאינה צריכה הימנו גט שני משמע משום דאינה צריכה הימנו גט שני היה לו לומר שאינה אשתו אבל אם צריכה גט שני הרי היא כאשתו לכל דבר וכן גבי מיאון הרי היא כאשתו לכל דבר אלא שצריכה מיאון. ובבלי (רמב"ם פ"א מנחלות ה"ט) שאמר ספק מגורשת בעלה אינו יורשה אין לו ראיה.
אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם ואוקימנא בתבע הוא לייבם ומרדה היא ושמואל סבירא ליה כמשנה אחרונה דמצות חליצה קודמת למצות יבום. ופליגי בה תרתי מתיבתא וכו' כדאיתא בכתב יבמין. ודוקא תבע הוא ליבם אבל תבעה היא ומרד הוא אין נזקקין לה דאמר רב תחליפא אמר שמואל תבע הוא נזקקין לו תבעה היא אין נזקקין לה. ובתשובות מורדת על בעלה דינה כדתקינו רבנן סבוראי בשנת תתקס"ב למנין שטרות וביומי מר [רבא] גאון מפומבדיתא ומר רב הונא גאון מסורא נ"ע ואיהו הוא דאסר כנתא ואיהו תניי הויות דהאשה נקנית. אבל ביבמה מורדת לא עבדינן תקנתא לתקנתא וקיימא אדינא דגמרא ומאי דתפיסה מכתובתה ממאי דכתב לה בעלה לא מפקינן מינה וחליץ לה בתר תלתא ירחי לאחר מיתת הבעל ומאי דלא תפישא במאי דכתב לה בעל היא פלוגתא בין מתיבתא דנהרדעא למתיבתא דסורא. ואליבא דהני דאמרי דלא הויא מורדת אפילו מאי דלא תפסה יהבינן לה בשבועה כמנהג המקום. ומאן דמשוי לה מורדת מאי דלא תפשה מפסדא מאי דתפסה משתבעא. ומסתברא כרב אלפס דמשוי לה מורדת. ואיכא למימר דפלוגתא דשמואל בשומרת יבם דומיא דמורדת דעלמא היא דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה אבל אמרה מאיס עלי ולא בעינא ליה לא שייכא בה הא דשמואל.
<h2>דף עז.</h2>
מרד. והוא אגרת מרד שכותבין שטר מזמן שמרדה כדי לפגום שטר כתובה שבידה. כדתנן המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת וכו' רבי יוסי אומר לעולם הוא פוחת והולך שאם תפול לה ירושה ממקום אחר וכו'. וכן המורד על אשתו מוסיפין על כתובתה שלשה דינרין בשבת. ירושלמי הכא את אמר שבעה והכא את אמר שלשה. אמר רבי יוסי ברבי חנינא היא חייבת לו שבעה פוחת לה שבעה הוא חייב לה שלשה מוסיף לה שלשה. ואפילו לגמרא דילן דאמרינן מתשמיש הויא מורדת צריכינן להאי טעמא דאי משום טעמא כנגד שבעת ימי השבת כדקאמר רב אלפס אכתי ליהוו הכא שבעה והכא ששה כי היכי דלא לתחזי כשכר שבת. ואסיקנא מתשמיש כולי עלמא לא פליגי דהויא מורדת כי פליגי ממלאכה. וקיימא לן כרב הונא דאמר ממלאכה לא הויא מורדת ולא קנסינן לה בממונא אלא שמותי משמתינן לה עד דעבדא. אבל מורד כתב רבינו אבן מגש בשם רבינו האי דכתב בתשובות דיליה אפילו ממלאכה הוי מורד ומוסיפין לה על כתובתה כאומר איני זן ואיני מפרנס דאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה. ומסתברא דהכי הלכתא מדקא מקשינן ומפרקינן אליבא דידיה. ולרבוותא דפסקי כשמואל דאמר עד שכופין אותו להוציא יכופו אותו לזון וליתה להא דרב מדאידחי הא דרבי יוסי ברבי חנינא אידחי שנויא דמורד ומורד נמי לא הוי אלא מתשמיש אבל אמר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו לזון בין יש לו בין אין לו ואי לא עבד משמתינן ליה. ורבינו אבן מגש כתב הכין מתשמיש הוא דהוי מורד אבל לא ממלאכה. הלכך משמתינן ליה עד דיהיב לה מזונות כי היכי דמשמתינן לה ממלאכה. ומתשמיש נמי דוקא שאינו רוצה לגרשה אבל אם הבעל רוצה לגרשה הא קיימא לן האשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו. והמורדת על בעלה נמי שאין הבעל רוצה לגרשה שמא תתפייס אלא שאומר אם רצונה להתגרש תצא שלא בכתובה והאשה אינה רוצה שיגרשנה אלא שיצטער עד שיוציאנה ויתן לה כתובה כדאמרינן היכי דמיא מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה כלומר עד שיגרשני ויתן כתובתי וכיון שלא מרדה מעיקר האישות פוחתין מכתובתה בכל שבת ושבת שמא תימלך ותתפייס ואין הבעל יכול לומר אתן לה גט מעכשיו ותפסיד כתובתה אבל אמרה מאיס עלי כלומר לא בעינא ליה כיון שמרדה מעיקר האישות לא כייפינן לה שתעמוד עמו ושומעין לבעל שאמר אם רצונה להתגרש תפסיד כתובתה מעכשיו ותצא ולא כייפינן ליה לשהויי אגיטא ולאמלוכי בה וכן הלכתא לדינא דגמרא.
